למשפחת כוגן האהובה! לא זכיתי להגיע לנחם, אני מוצב בדרום והגדוד בפנים.
לפנות בוקר, בקדמית של הגדוד, לקראת סיום השבעה לפחות ישבתי וכתבתי מעט:
דובי
דב משה
דב – כח טבעי אדיר, חסון, מוצק
משה – מלא בפנימיותו באור עולמים, באור נשמה ואור תורה – ממשה רבינו.
ובקיצור –
דובי
היו"ד שבסוף מחברת את עצמת כח הגוף והנפש לשם ה', מקור הכח ומגמתו.
היו"ד שבסוף גם הופכת את הדב המפחיד והטורף, לדובי שובב ומשמח לב, מלא חיים.
דובי הוא נצר רענן שעולה משורשים עבים ועמוקים –
מהשורשים של סבא אברהם ושל אבא מאיר עלו החכמה, היצירתיות, היציאה מחוץ לקופסה, היסודיות, הענווה, השתיקה, המקצועיות, החיוך הרחב והתמים, שמחת החיים התמידית ואהבת המלאכה.
ועוד נוסף עליהם משורשים עתיקים של דורות קדומים, ומשורשים חדשים נטועים באדמת הארץ הקדושה, חבוקים בה באהבה – הגבורה, הטבעיות, החישול, הגוף החזק והחסון, והנפש הזורמת והנעימה, הצברית.
ועוד נוסף עליהם משורשי הנשמה אהבת הטוב, אהבת ישראל, אהבת החסד, מסירות הנפש, הכלליות, מסירת כל החיים הפרטיים המלאים והיפים וביטולם הגמור לטובת הכלל.
יש אומרים "אלוקים לוקח את הטובים ביותר", דובי גורם לי לומר אחרת: "הטובים ביותר נותנים את עצמם"…
זו המנגינה המפעימה העולה בעל פעם מדיבורה העוצמתי והכל כך עמוק ואמיתי של שקד. לא דיבור של לקיחה, דיבור של נתינה…
והנצר נעשה לעץ רענן נושא פירות טובים, מלא וגדוש בכל טוב בנשמה, בנפש ובגוף.
והעץ הרענן נגדע באיבו
אך שורשיו כעת עוד העמיקו ביתר שאת, נשתלו במקום עליון, במחיצה שאין אדם רשאי להיכנס בה חוץ מרבי עקיבא וחבריו הרוגי המלכות.
ומשורשים עמוקים אלו עוד יקום דור וחי בגבורה עצומה.
וכבר עכשיו מן הבית הגדול הזה עולות קולות גבורה ועז ואהבת ישראל המחיים עם רב, וודאי עוד יצאו נצרים ואילנות טובים מן הבית הזה וימשיכו להאיר את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא וישראל עמו.
משפחת כוגן האהובה והטובה כל כך,
מן השמים – מן האור השמימי העליון המאיר עוד ביתר שאת למי שזכה לקיים "ובכל נפשך", תנוחמו על אבדן החיים כאן בארץ בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד.
איתן