קצת על דובי

לוחם שלדג, בן 32, בנם של מאיר ז"ל וחיה כוגן, אח לשבעה אחים ואחיות, נשוי לשקד ואבא לשלושה בנים. הוזנק בשמחת תורה מהגולן, מקום מגוריו הטרי, לקרב בבארי. חבריו הלוחמים סיפרו כי בחרו בדובי להיות "הפנים הראשונות" שהמחולצים פוגשים, כדי לתת להם תחושת ביטחון, שהם "בידיים טובות".

בתעשייה האווירית, שבה רק החל לעבוד בתום לימודיו בטכניון, נשאו אליו עיניים כאל מהנדס מוכשר עם יכולת וחשיבה הנדסית יצירתית ויוצאת דופן. דובי אהב ליצור, לדמיין, לתכנן ולקדם. תכונותיו ותחביביו היו מעין המשכיות לדורות שקדמו לו, שמהם ינק את צורת החשיבה והלך הרוח. על סבו, פרופ' אברהם כוגן ז"ל, שהיה ממקימי הפקולטה לאוירונאוטיקה בטכניון ומחלוצי המדע היישומי בישראל, כתב במחברתו: "הייתי קשור אליו באמת, הרגשתי חלל שנפער לי בחיים, שמישהו ענק הלך לנו". על אביו, מאיר כוגן ז"ל, שהיה מהנדס דגול ברפאל ותרם רבות לביטחון המדינה, ושאליו היה מחובר מאוד, כתב: "אני יודע שזה נשמע אולי ילדותי שמושא ההערצה שלי הוא אבא שלי, אבל הוא האדם בעל העוצמה הפנימית החזקה ביותר שראיתי".

בעיון במחברות שכתב בתקופה שבה למד בישיבה הגבוהה באיתמר בולט מאוד כי עמל והקפיד במודע לשפר את מידת ההקשבה. הוא שאף להקשיב לאדם שמולו באופן מלא ובענווה, כדי "להיכנס לנעליים" של האחר, ולהיות מוכן להבין לעומק ולקבל ללא חשש גם אפשרות לשינוי בעמדותיו שלו. בתקופה האחרונה היה מדבר הרבה על המצב בעם והסביר, לפי השקפת עולמו, כי עם מאוחד אין משמעותו דווקא עם אחיד, וכי נחוצים כל גווני העם, עם הדעות השונות והמנוגדות, המביאות את הכלל לאיזונים נכונים, שיוצרים יחד את ההרמוניה הישראלית והלאומית.

דובי היה מלא הומור ואופטימיות, וחיוך היה נסוך על פניו תדיר. בעל ידי זהב ואמן בחסד. עניו וצנוע.

דובי נפל בעת פעולה מיוחדת בעומק רצועת עזה, בכ"ה בחשוון תשפ"ד.

יהי זכרו ברוך.

חיבור

"אני חייב להפנים: לא כולם אמורים להיות כמוני, לכתחילה. לא בתפיסה האמונית, לא בצורת חשיבה וכו'. עלי לקבל כל אדם כמו שהוא, להתחבר, לא למצוא על מה לריב (ותמיד יש על מה לריב). צריך לבנות את עמדת ההתחברות לכולם, כל אחד על מישור משותף אחר, ולהכניס את החיבור הזה לאינסטינקטים."

הקשבה

ובמחברת אחרת: "אני כל הזמן מנסה לשדרג את הרמה המוסרית שלי, להקשיב יותר, להתייחס יותר… לנסות להקשיב באמת, להיות מודע לזה, לא לדחוף את הדעה שלי מיד (או בכלל לא). להבין, להירגע ולא לנגוע, לא להשתמש, להתעניין באמת, שבאמת יהיה לי אכפת. הלוואי שאצליח לעשות את זה, הלוואי שאצליח לתחזק את זה, לשפר את ההקשבה, הלוואי שזה ישאר לי לתמיד… אני רוצה שאנשים ירגישו בנוח לפנות אליי, לדבר איתי, לשתף אותי. כן, אני רוצה שהעולם יהיה טוב יותר. אני מסוגל להצליח. אני יודע את זה בוודאות. אני כבר יודע הרי שבאמת באמת ה-כ-ל אפשרי!"

יצירתיות

מפקדו ספד לו: "חושב על דובי, על כל אותם פעמים שהציל אותנו, זה מלשונו של זה בזמני ויכוח וחילוקי דעות, את לבבותינו מרגעי כעס, עם פתרון יצירתי לבעיה מהותית, או את נפשנו ברגעים של דאבון לב עם ציור משובב רוח. על הפעמים שדיבר ערכים במקום של ריק, על הכוח שדאג להנחיל בכל מפגש במלחמה. וגם באותו יום ארור, שבו עצר את הקליע בליבו, מלפגוע בחבריו שישבו לצדו."

בנייה

ולעצמו כתב דובי במחברת האחרונה שלו, אחרי אירוע של מאבק לא פשוט, וזו הצוואה מבחינתי: "דובי היקר, אתה הרבה הרבה יותר חזק ממה שנדמה לך. אל תאבד את הרגישות, הטוב, הרצון לתת ללא תמורה, ההומור והעין הטובה. זו הדרך הנכונה לחיות גם אם כולם משדרים אחרת. אל תהיה לעומתי. אל תעשה דווקא ואל תנקום. ואל תדאג: המציאות תורה את דרכה, ולתהליכים שמתרחשים בה יש כוח הרבה יותר גדול מכל אותם כוחות שכל כך מטרידים אותך, וכמובן יותר גדול גם ממך. מה שאתה יכול לעשות בעולם זה לגרום לחיזוק התהליכים (שיקרו ממילא). כך חייך יהיו מלאים וכנים. נסה להסתכל על מה שקורה יותר מגבוה, ואז פחות תיקח ללב כל מיני מקרים מטרידים. ותמשיך לחייך."