תהילה, אחות של דובי
כ"כ נעים לדבר איתך, לשמוע על המחשבות שלך. חשבת וביררת כל נושא.
ללכת לצידך או לרוץ יחד (כמובן בקצב שלי).
לרכוב על אופניים יחד מפתח הבית של ההורים דרך הכזיב ועד לנהריה, להנות משווארמה ואז לחזור באוטובוס (בגללי כמובן).
להתפעל מהנופים שראינו, במיוחד אלה של הגליל.
לשמוע על הפרוייקט הבא שלך, על התכנונים, על החלום הבא.
הפרגולה העגולה שהיתה נשמעת לי מופלאה, חיכיתי כבר לראות איך היא תצא כדי להבין את מה שדמיינת בראשך לפרטי פרטים.
לדבר על המעיינות אליהם אתה חייב להגיע. התכוונת להכיר את הגולן על מעיינותיו ונחליו טוב טוב.
אני יושבת בדק שהרסו לך, שאולי עוד יקום מחדש, כמה טבעי לבכות עליך בחיק הטבע.
רואה פה את היציקות, הברזלים שנשארו בסלע, כמה כישרון יש בך.
חזק כ"כ (שמענו מחברך לשלדג, לא הראת לנו את זה), רץ מרתונים, פייטר אמיתי שלא מוותר לעצמו ברגע שקיבל החלטה, אבל עם כזאת אצילות, נעימות. חוסר מוחצנות מוחלט. ללא אגו. פשוט אדם חמוד.
האדם הראשון לפנות אליו כשהיינו צריכים עזרה בבית, תמיד מגיע בשמחה ועוזר גם כשזה לקח שעות, לרוב עם הילדים כדי לא להכביד על שקד.
אומן בחסד, ציורי קירות שהשארת ברחבי הארץ, ספסלים שעיצבת ובנית כ"כ יפה, והצבת מול נופי הגליל, דקים.
היינו מחליפים המלצות לפודקאסטים בנינו. מדברים על המצב בארץ, הרפורמה, על תוכניות חיסכון, על מקומות מגורים, על חינוך ילדים, על אבא… ועל מה לא.
אני יכולה לכתוב עליך עוד ועוד אבל למה שלא תבוא פשוט ותספר על עצמך?
הרי רק לפני כמה ימים דיברנו!
איך קליע בודד ומדוייק כ"כ עצר הכל. כאילו ה' בחר בך בפינצטה לצידו.
לא נתפס. לא הגיוני.
לפני שבוע כשחשבתי על המשפט שה' לוקח את הטובים ביותר, חשבתי שאנחנו בבעיה… אבל לא תופסת שהפחד הזה באמת יכל להתממש.
אחי הדוב. אחי המהמם.
אני כבר מלאת געגועים