דובי כוגן

קצת על דובי

דובי
לוחם שלדג, בן 32, בנם של מאיר ז"ל וחיה כוגן, אח לשבעה אחים ואחיות, נשוי לשקד ואבא לשלושה בנים. הוזנק בשמחת תורה מהגולן, מקום מגוריו הטרי לקרב בבארי. חבריו הלוחמים סיפרו כי בחרו בדובי להיות 'הפנים הראשונות' שהמחולצים פוגשים על מנת לתת להם תחושת ביטחון, שהם 'בידיים טובות'.


בתעשייה האווירית בה רק החל לעבוד, בתום לימודיו בטכניון, נשאו אליו עיניים כאל מהנדס מוכשר עם יכולת וחשיבה הנדסית יצירתית ויוצאת דופן. דובי אהב ליצור, לדמיין, לתכנן ולקדם. תכונותיו ותחביביו היו מעין המשכיות לדורות שקדמו לו, מהן ינק את צורת החשיבה והלך הרוח. על סבו, פרופ' אברהם כוגן ז"ל, שהיה ממקימי הפקולטה לאוירונאוטיקה בטכניון ומחלוצי המדע היישומי בישראל כתב במחברתו: "הייתי קשור אליו באמת, הרגשתי חלל שנפער לי בחיים, שמישהו ענק הלך לנו". על אביו, מאיר כוגן ז"ל שהיה מהנדס דגול ברפאל ותרם רבות לבטחון המדינה, אליו היה מחובר מאוד, כתב: "אני יודע שזה נשמע אולי ילדותי שמושא ההערצה שלי הוא אבא שלי, אבל הוא האדם בעל העוצמה הפנימית החזקה ביותר שראיתי".


בעיון במחברות שכתב בתקופה בה למד בישיבה הגבוהה באיתמר, בולט מאוד כי עמל והקפיד במודע לשפר את מידת ההקשבה. שאף להקשיב לאדם שמולו באופן מלא ובענווה על מנת 'להיכנס לנעליים' של האחר, ולהיות מוכן להבין לעומק ולקבל ללא חשש גם אפשרות לשינוי בעמדותיו שלו. בתקופה האחרונה, היה מדבר הרבה על המצב בעם והסביר לפי השקפת עולמו, כי עם מאוחד, משמעותו אינה דווקא עם אחיד, וכי נחוצים כל גווני העם, עם הדעות השונות והמנוגדות המביאות את הכלל לאיזונים נכונים, אשר יוצרים ביחד את ההרמוניה הישראלית והלאומית.


דובי היה מלא הומור ואופטימיות, וחיוך היה נסוך על פניו תדיר. בעל ידי זהב ואמן בחסד. עניו וצנוע.

דובי נפל בעת פעולה מיוחדת בעומק רצועת עזה בכ"ה בחשון תשפ״ד.
יהי זכרו ברוך.

חיבור

"אני חייב להפנים- לא כולם אמורים להיות כמוני, לכתחילה. לא בתפיסה האמונית, לא בצורת חשיבה וכו'. עלי לקבל כל אדם כמו שהוא, להתחבר, לא למצוא על מה לריב (ותמיד יש על מה לריב). צריך לבנות את עמדת ההתחברות לכולם, כל אחד על מישור משותף אחר ולהכניס את החיבור הזה לאינסטינקטים"

הקשבה

ובמחברת אחרת: “אני כל הזמן מנסה לשדרג את הרמה המוסרית שלי, להקשיב יותר, להתייחס יותר.. לנסות להקשיב באמת , להיות מודע לזה, לא לדחוף את הדעה שלי מיד (או בכלל לא). להבין, להרגע ולא לנגוע, לא להשתמש, להתעניין באמת, שבאמת יהיה לי אכפת, הלוואי שאני אצליח לעשות את זה, הלוואי שאני אצליח לתחזק את זה, לשפר את ההקשבה, הלוואי שזה ישאר לי לתמיד…אני רוצה שאנשים ירגישו בנוח לפנות אלי, לדבר איתי, לשתף אותי. כן אני רוצה שהעולם יהיה טוב יותר. אני מסוגל להצליח. אני יודע את זה בוודאות. אני כבר יודע הרי שבאמת באמת ה-כ-ל אפשרי!"

 

יצירתיות

מפקדו ספד לו: "חושב על דובי, על כל אותם פעמים שהציל אותנו זה מלשונו של זה בזמני ויכוח וחילוקי דעות, את לבבותינו מרגעי כעס, עם פתרון יצירתי לבעיה מהותית, או את נפשנו ברגעים של דאבון לב עם ציור משובב רוח. על הפעמים שדיבר ערכים במקום של ריק, על הכח שדאג להנחיל בכל מפגש במלחמה. וגם באותו יום ארור, בו עצר את הקליע בליבו, מלפגוע בחבריו שישבו לצידו."

 

בנייה

ולעצמו דובי כתב במחברת האחרונה שלו אחרי אירוע של מאבק לא פשוט, וזו הצוואה מבחינתי:

"דובי היקר, אתה הרבה הרבה יותר חזק ממה שנדמה לך, אל תאבד את הרגישות, הטוב, הרצון לתת ללא תמורה, ההומור והעין הטובה. זו הדרך הנכונה לחיות גם אם כולם משדרים אחרת. אל תהיה לעומתי. אל תעשה דווקא ואל תנקום. ואל תדאג- המציאות תורה את דרכה, ולתהליכים שמתרחשים בה יש כח הרבה יותר גדול מכל אותם כוחות שכל כך מטרידים אותך וכמובן יותר גדול גם ממך. מה שאתה יכול לעשות בעולם זה לגרום לחיזוק התהליכים (שיקרו ממילא). כך חייך יהיו מלאים וכנים. נסה להסתכל על מה שקורה יותר מגבוה ואז פחות תיקח ללב כל מיני מקרים מטרידים. ותמשיך לחייך. 

דילוג לתוכן