דובי, תביא לי את ירושלים הביתה .
הבטן מתכווצת מכאב.
אבל כבד ירד כאן במעלות.
היינו שכנים בקרן היסוד. אותו בניין. קומה מעליכם.
כשמעלות היתה עשרה רחובות.
אי אז שם בשנות ה80, 90.
בתור ילדה הייתי מתרוצצת בבית של כוגן
ושומעת קרליבך מהפטיפון שלהם.
גדלנו על אותו אוויר, אותו סניף, אותה חבורה בערך.
היו לנו זמני איכות כשציירת לנו את הקיר בבית.
דברנו על כל מיני דברים. עבדת ביסודיות.
סיפרת לנו שאתה מתגייס לשלדג.
אמרתי לך שאני רוצה שתביא לי את ירושלים הביתה.
הראת לי סקיצות. קלעת ישר.
ערבבת צבעים. ציירת. כמה כישרונות בבן אדם אחד.
עדינו העצני. צייר ולוחם.
כוגן זה מותג במעלות. המשפחה הכי ארץ ישראלית ,הכי צדיקה והכי צנועה שיש.
בחרו בפינצטה את ההכי טוב. הכי טוב.
משפחת כוגן האהובה. שה' ישלח לכם נחמה.
שלא תדעו עוד צער. שכל הנתינה האינסופית שלכם
תהפך לכם לכוחות ומלאכים שומרים.
דובי כוגן היקר. תודה שהבאת לי את ירושלים הביתה.
נפלת מות גיבורים בהגנה על המדינה.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
שלומית ולך