דובי כוגן

אותו טיול היתה לנו סיטואציה שאני לא אשכח. בעין עבדת, עליה שהיינו צריכים לעלות את כל ההר. היה פקק רציני, איזה ארבעים דקות, עומד. ואנחנו עולים לאט לאט, ואז מבינים למה היה הפקק. במטרים האחרונים היו כמה סולמות, כל אחד בגודל של משאית. לא לטעמי, התגובה שלי היתה חריפה מאוד, וכולם נקרעו מצחוק. אמרתי אין מצב, אני סיימתי, אני לא עולה את זה, לא קורה בעולם. ואז הוא בא ואומר, תשמעי אין לך ברירה. עניתי שומע, אין מצב אני לא עולה. ואנחנו מתחילים לעשות משא ומתן. והוא אומר לי – ואם תעלי מהר? אין מצב. ואם תעצמי עיניים? ואני עונה – אני לא אתעלם מקיומם, אני יודעת שהם שם. ואם אני אעלה לפנייך. אין מצב גבר אני לא עולה וכולם מצלמים ונקרעים מצחוק. ואז הוא אומר – נעשה את זה בזמן שלך. נותנים לאנשים לעבור. אנשים עוברים. ואז הוא אומר – טוב, נראה לי צריך להתגבר על הפחד הזה. אמרתי – מה, 15 שנה לא התגברתי. הוא: תראי כמה עלית, אנחנו מסיימים פה, מה, לא שווה? אני: אני לא רואה סיטואציה. אחרי עוד זמן: מה, מדרגה אחת, לא תעלי? עניתי – כן, אפשר. תחשבי על זה, את יכולה תמיד לעזוב את הסולם. אבל מה תעזור לי מדרגה אחת. ואז – את השניה לא תעלי? אתה יודע מה? שלוש. עלית כבר 3, עוד 2 את ב5, ואז את באמצע, ומשם את כבר חייבת לסיים. וזה פשוט קרה, עליתי, לא יודעת איך הוא שכנע אותי. ולסולם הבא. יאללה, בזמן שלך, תנשמי. 1 אתה מסוגל, 2 אתה יכול, 3 למה לא, מפה יש לך 5, ואז אתה באמצע ובאמצע לא עוצרים. ויאללה עולים גם את זה. ככה עשינו כל פעם והגענו לקצה והיה שווה וצילמנו את התמונה.

שיראל

דילוג לתוכן