חברות בתואר נבנית מאינספור שעות משותפות, ארבע שנים (שנמרחו להן לחמש, הוא גם המשיך לתואר שני) של למידה ביחד מבוקר עד ערב, של להיות שם אחד בשביל השני בקשיים ובהצלחות.
היינו חבורה מגובשת. כל סמסטר חיכיתי שתגיע תקופת מבחנים ותתחיל עונת החריש; היינו יושבים ביחד כל היום, מנסים להתמודד עם חומר הלימוד, צוחקים, מתוסכלים, ובסוף מנצחים. ניצלנו היטב את היתרונות של לימודים ומגורים בתוך הקמפוס. היינו נפגשים לארוחות שבת משותפות, ומכירים גם את המשפחות של כולם.
דובי לא היה בן-אדם דרמטי, הוא היה חד וענייני. הייתי משתף אותו הרבה בכל מיני קשיים והתלבטויות שלי, והוא תמיד ידע לתת תשובה שקולה, פרגמטית, ויצירתית. ואם כבר יצירתיות, כמה שהוא היה אדם יצירתי; בשולי הסיכומים שלו הוא נהג לשרבט איזומטריות מורכבות שלא היו מביישות תוכנות מידול מקצועיות. הוא אהב קורסים בהם נתנו נקודות בונוס על פרויקטים מעשיים שבונים ומדגימים באמצעותם כללים פיזיקליים שלמדנו, ואפילו זכה בתחרות טכניונית (תכנון ובניית מתקן שמטרתו להוריד קערת מים במדרגות מבלי שתישפך). היו לו איכויות נדירות, בכל דיון הוא ידע להביא נקודת מבט חדשה וייחודית שגרמה לך לעצור ולחשוב "וואלה, מעניין".
ידידיה פופר