״לא, תודה״ אמר לי כשהצעתי לו שוקולד שווה שמביאים מאיקאה. ארזנו את המחברות ויצאנו מהאולם.
זו פעם שניה שמסרב לי לממתקים בלי בכלל להסס או להסתכל מה זה. ישר חשתי שזה נובע ממקום עקרוני ולא כי באותו רגע לא התחשק לו. שמרתי את השאלה בראש, להזדמנות שבה יהיה לי האומץ לשאול.
הגיעה תקופת מבחנים. ישבנו כל יום בבית מדרש של הטכניון להתכונן למבחן הבא. כמובן שהשולחן היה ערוך כיד המלך בחטיפים ושטויות. עקבתי אחרי דובי, שלא ידע כמה מיסתורי ומסקרן הוא היה בעיניי, לראות מה הוא אוכל ומה לא. לא הופתעתי לראות שהוא לא נוגע בכלום.
אז ניצלתי את ההזדמנות:
״דובי אתה לא אוהב ממתקים?״
״לא אוכל! ממתקים״
״מה הקטע? אתה בהתערבות או משהו?״
״לא, פשוט לא נגעתי כבר x שנים בשוקולד וממתקים. אני כבר לא זוכר את הטעם של שוקולד!״
״נו? אתה רוצה לספר מה הסיפור מאחורי זה?״
ואז הוא התחיל לספר ונתן לי חצי מהתשובה לשאלה שריתקה אותי. אחרי הכל מי לא חולם על להצליח להתנזר מממתקים??
המשך>