לעשות מרפקים

היינו כמה חבר׳ה מקבוצת הלימודים שאוהבים לצאת לרוץ. יצאנו כמה פעמים לריצה על החוף, לפעמים בבוקר ולפעמים בערב. יש לי הרבה זיכרונות מריצות עם דובי, על החוף ובנווה שאנן.

תמיד תפסתי אותו כדמות למופת, כדוגמה לאיך מתמידים בדברים החשובים. הוא לימד אותי שבחיים צריך "לעשות מרפקים", כלומר לפנות מקום לדברים שאוהבים ורוצים, אחרת נסחפים ומפספסים. עד היום אני משתמש בביטוי הזה שלו.

אחת הריצות הזכורות לי ביותר הייתה ריצת ערב בחוף. בתחילתה דובי ונווה הורידו חולצות ושאלו "מי יקח את החולצות האלה?". כמובן שבדרך חזרה נווה לא מצא את החולצה שלו. אחרי הריצה עשינו מתיחות הרבה זמן, ליד הבית של נווה שגר על החוף, ודיברנו על דברים ברומו של עולם. עם דובי, לא משנה מה הנושא, מוצאים את העומק והמורכבות שבדבר ואת הפוטנציאל שכל נושא יכול להוביל אליו. הייתה בו חכמה אדירה.

בסוף המתיחות חזרנו לרכב, וחיכתה שם אישה זועמת על שחסמנו לה את החניה, ובצדק. פספסתי את השלט "חניה פרטית". זה היה בעשרת ימי תשובה, ובסוף היא סלחה לנו. כנראה בזכות הקסם של דובי, שהשאיר הכול רגוע.

הריצות איתו היו מדהימות. כל פעם סיימתי אותן עם שיעור חדש לחיים. באמת אדם לא יאומן. מתגעגע אליו כל יום.